וצפית אותו נחושת. [כמה היה עובי הציפוי?] אמר רבי יהודה בר שלום: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים! אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי: "אש תמיד תוקד על המזבח" [ויקרא ו' ו'], אין האש מעברת אותו ציפוי ושורפת את העץ?

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה! המידות האלו הן אצלכם, שמא אצלי הסתכל במלאכים שהן אש לוהט וכמה אוצרות שלג וברד יש לי… ואין המים מכבים את האש, ולא האש שורפת המים… ואת מתירא שלא ישרפו העצים שבמזבח? הן עשויין לכבודי, מי ציוה האש לשרוף?! למד ממך כשהיית נכנס לתוך מחיצות של אש ומהלך בין הגדודים היה לך לשרף, ועוד שהיית בא אצלי, שנאמר: "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים [שמות כ' י"ח]. ואני אש אוכלת, שנאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה" [דברים ד' כ"ד]. ראוי שיהא נכוית ולמה כן שהיית עולה לכבודי, ואף מזבח העולה אף על פי שכתוב בו "אש תמיד תוקד על המזבח" לא הנחושת עתיד לבעור ולא העצים נשרפין [למה?] מפני שהן עשויין לכבודי.                                            [מדרש תנחומא]

כל הכמות שנתרמה לעשיית המשכן מפורשת בתורה (שמות לח.כד) 29 ככרות זהב ו- 730 שקל בשקל הקדש, כמות השווה למשקל 1403.5 ק"ג[1].

ויש לעיין כיצד כמות זהב זאת יכלה להספיק לכל צרכי המשכן, דהיינו לעשיית הארון וכל חלקיו, המנורה וכליה, ציפויי 48 הקרשים ו-9 עמודים שכל אחד בגובה כ-5 מטר, השולחן, מזבח הזהב, וביותר אם נחשב משקל כפורת הארון בלבד נגיע למשקל יותר מ- 1334 ק"ג[2], קרוב לכל הסך הנתרם. וכשנוסיף את משקל הארון עצמו הפנימי והחיצוני שהיו בעובי משמעותי (מח' י"א חצי טפח וי"א אצבע) יצא שמשקלו גבוה הרבה יותר משני טון, שזה לבדו יותר מכל הנתרם.

 וכיצד נשאו משקל כזה 4 כהנים בלבד (בפרט ששנים מהם הולכים לאחור כדי שפניהם יהיו כלפי הארון[3]), ועוד קשה איך לא נשברו בדי הארון מכובד[4] הארון מאחר שהיו עשויות מעץ[5] שהוא מחומרים היותר חלשים.

והנה הובא באבן עזרא[6] בשם הגאון שמשקל הכפורת היה כיכר זהב בלבד, וכן הסכים האבן עזרא עצמו וכתב שם שכן קבלנו מאבותינו, וא"כ כיצד מתיישבים הדברים.

כתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א בספרו טעמא דקרא "שמעתי ששאלו לחזו"א דלפי החשבון של ככר לאדן אינו מספיק כסף לאדנים שגובהן אמה ורוחבן שלושת רבעי אמה, והשיב שצ"ל שהאדנים היו חלולים מתוכם"[7].

ועל דרך זה נאמר שבמקומות רבים השתמשו בזהב חלול ובשכבות דקות לציפוי הכלים, ובפרט בכפורת צ"ל שדקה וחלולה היתה בכל שטחה חוץ מצדיה, וזה פשט דברי התשב"ץ (חלק ג' סימן ע') שכתב שעובי טפח היה רק בדפנות הכפורת, אבל דקה היתה. ונמצא לפי"ז שצורתה היתה  כמין קופסא הפוכה בעלת דפנות בגובה טפח.

וכן זו המציאות[8] באומני מתכות זהב כסף ונחושת להשתמש בשכבות דקות, ורק בצדדים לעבות ולחזק ולא למלאות שכבות עבות בחומר.                                                                             

[1] ככר זהב שווה ל 48 ק"ג , (שהרי כיכר של קודש 3000 שקל, והשקל 6 דרהם שהם 19.2 גרם פחות שתות שהוסיפו חז"ל, נשארו 16 גרם, נמצא הכיכר 48 ק"ג), וא"כ 29.24 ככרות שווים למשקל הנכתב. החשבון נעשה לשיטת הגר"ח נאה, אבל הקושיה עומדת גם לשאר שיטות.

[2] משקל הכפרות הוא – אורכו כפול רוחבו כפול גובהו כפול משקל הזהב לסמ"ק, באורך אמה של 48 ס"מ, נמצא משקלו  120כפול 72 כפול 8 כפול 19.3 גרם לסמ"ק סה"כ  1334 ק"ג.

[3] רמב"ם כלי מקדש ב.יג ע"פ הגמ'.

[4] ובמאירי יומא עב: כתב שאמצע הבדים היו דקים, ובמקדש אהרון כתב שעוביים היה טפח בלבד.

[5] ויתורץ ע"פ מש"כ (סוטה לה.) שהארון נושא את נושאיו וכ"ש שנשא עצמו, אולם בדעת זקנים ובעלי תוספות  כתב שזה היה רק לפי שעה בלבד דהיינו בעת חציית הירדן.

[6] אבן עזרא שמות לח,כד. י"א שכוונתו לגאון הרס"ג וי"א שכוונתו לריה"ל.

[7] וכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א שיתכן שזה כלול בדברי הגמ' (שבת צח:) שהאדנים חלולים היו, ועפ"ז מיישב שם כיצד יתכן שכל האדנים היה משקלם ככר אחד, הלא היו אדני הקרשים והעמודים  שונים בגודלם, אלא צ"ל כנ"ל ששנו את החללים שבתוכם. אולם כתב המלבי"ם שגודל אדני עמודי הפרוכת היה ג' רבעי אמה ונמצא ששוו לאדני הקרשים.

[8] לדוגמא עובי מטבע שקל 2 מ"מ, עובי תבנית בישול כ- 1 מ"מ, עובי סיר נירוסטה כ- 0.6 מ"מ, ומכאן נוכל להבין את הקושי להבין שעובי הכפורת היה  8 ס"מ (80 מ"מ) כעובי מלא אלא צ"ל שחלולה היתה כנ"ל.

סמיכה ואמירת וידוי – בעל הקרבן מעמיד את הבהמה במקום השחיטה כשראשה לכיוון ההיכל דהיינו לצד מערב, ואף הוא עומד לצידה כשפניו לצד מערב, מניח את שתי ידיו על ראשה בין שני הקרניים סומך בכל כוחו, ואומר וידוי על החטא שהקרבן בא בעבורו, בחטאת על עוון חטאת, בעולה על ביטול מצות עשה וכו', ואומר חטאתי עוויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי. ובקרבן שלמים אינו אומר וידוי אלא אומר  דברי שבח והודיה לה'. בעל הקרבן עצמו צריך לסמוך ואין הוא עושה לזה שליח, ומצוה עליו להיות בעזרה בשעת המשך הקרבת הקרבן.

 שחיטה – מיד לאחר הסמיכה משכיבים את הבהמה על רצפת העזרה באופן שראשה לדרום ואחוריה לצפון, ופניה היו מופנים להיכל דהיינו לצד מערב, תופסים את ראש הבהמה ע"י סגירת טבעת מהודקת בצווארה, השוחט עומד מצד מזרח של הבהמה כשפניו אל המערב, ומולו עומד הכהן עם כלי לקבלת הדם. הכהנים קושרים את רגלי הבהמה יד ורגל עם יד ורגל וי"א שלא היו קושרים כלל אלא היו הכהנים אוחזים את רגלי הבהמה בשעת השחיטה. השוחט אוחז ביד אחת את הקנה והוושט עם הוורידין שבצוואר הבהמה, וביד השניה היה חותך אותם ע"י שהיה מוליך ומביא את סכין השחיטה בצוואר הבהמה. בגמר השחיטה מגביה השוחט את הסכין למעלה, בכדי שלא יטפטף דם מהסכין אל המזרק, שהרי הדם הכשר לזריקה צריך לקבלו למזרק ישירות מהבהמה.השחיטה מותרת אף ע"י ישראל או אישה ואפילו ע"י עבד.

קבלת הדם – הכהן העומד מול השוחט מכוון לקבל את הדם היוצא מהשחיטה אל תוך המזרק שבידו הימנית. המזרק הוא כלי שרת אשר בו היו מקבלים את הדם וזורקים את הדם על גבי המזבח, תחתיתו היתה חדה ולא ישרה, בכדי שהכהנים לא יניחו את הכלי עם הדם בארץ ויקרש הדם. מקבלת הדם ואילך העבודה נעשית ע"י הכהנים בלבד ולא ע"י ישראל.

הולכת הדם ­ֹ­­­- הכהן הולך עם המזרק ביד ימין אל המזבח כדי לתת את הדם על המזבח החיצון הנמצא מול פתח האולם, ובחטאות הפנימיות היה הולך עם הדם אל ההיכל בכדי להזות על הפרוכת ולתת על המזבח הפנימי שבהיכל.הולכת הדם היא חלק מהעבודה, ואם קיבל את הדם ועמד במקומו ומשם זרק את הדם או שהושיטו הכהנים את הדם זה לזה בלא הילוך נפסל הקרבן אלא צריך שילך כמה פסיעות ורק אז יכול יזרוק. נתינת הדם – הכהן נעמד מול המזבח ונותן את הדם על גבי המזבח מיד ימינו בכל קרבן כדינו. יש קרבנות בהם על הכהן לזרוק שתי זריקותו יש שנותן בארבע קרנות, ועיקר הכפרה תלויה בזריקת הדם ע"ג המזבח.ה'שחיטה' ה'קבלה' ה'הולכה' ו'נתינת הדם'– הם החלק העיקרי בעבודת הקרבנות, וצריך העובד שיכוון שעושה לשם הקרבן שמקריב, ולשם בעליו. שפיכת שיירי הדם – לאחר נתינת הדם על קיר המזבח היה הכהן שופך בקרן מערבית דרומית את "שיירי הדם" כלומר את הדם הנשאר במזרק על גג יסוד המזבח הדם היה מתאסף ומתרכז בנקבים שהיו ביסוד המזבח. שני נקבים היו בפינה הדרומית מערבית של המזבח ונקראו 'שיתין'.הפשט – לאחר שפיכת הדם אל יסוד המזבח היו פותחים את הטבעות שעל גבי הצוואר של הבהמה, ותולים את הבהמה על אחת האונקליות – המתלים המיוחדים להפשטת הבהמה, הפשיטו את עור הבהמה, ולאחר שחתכו חלקיה לקחו את העור למקום הנקרא "לשכת הפרוה" במקום זה פיזרו עליו מלח (בכדי שלא יתקלקל) ונתנו אותו לכהנים במתנה. הניתוח וההקטרה – לאחר ההפשט היו חותכין את הבהמה, וכשהגיעו לאיברי האימורים היו מפרישים אותם ומוליכים אותם למזבח, שם היו מולחין וזורקין אותם ע"ג המערכה הגדולה שבגג המזבח. ושאר האיברים היו ניתנים לאכילה לכהנים או לבעלים כל קרבן כדינו. 

במכון 'כלי הקודש' ניתן להשיג תמונות מרהיבות וממחישות

טל: 054-8438502 וכן ניתן לראותם ב- kodesh1.com

ערכות סדר עבודת הקודש – של קרבנות בהמה, קרבנות העוף, וסדר עבודת המנחות.

מוצגים ודגמים של המקדש וכלי הקודש להמחשה מרבית – דגם המזבח, דגם המנורה, הארון והשולחן וכו'. וכן ערכות תמונות להמחשת כלי הקודש ובגדי הכהן הגדול לפרטיהם.

ערכת ל"ט אבות מלאכה בשבת כולל חוברת העשרה ותמונות צביעה לצילום קבוצתי.

תמונות גדולות להמחשה וקישוט – חניית ישראל במדבר. תמונת המקדש. תרשים מבנה המקדש בפירוט כל חלקיו והסבר על כל חלק. תמונה גדולה של המזבח עם הכהנים עליו בשעת עבודה. ושאר תמונת לקישוט לחדרי לימוד. וכן פלקט לימוד אותיות רש"י.

ספר 'כלי הקודש' – המבאר בשפה בהירה וקצרה את פרשיות תרומה ותצוה בשילוב תמונות מרהיבות ומבארות בצורה נפלאה. וכן חוברת עבודה לכיתה על נושאים אלו.

וכן הרצאות מצגות ושיעורים מגוונים מנושאי המקדש הקרבנות והר הבית. מתאים להכנה, חזרה או סיכום הנלמד, וכן לפעילות וימי עיון לתלמידים או מחנכים.